תומאס וודרו וילסון (באנגלית: Thomas Woodrow Wilson;‏ 28 בדצמבר 1856 – 3 בפברואר 1924) היה נשיאה ה-28 של ארצות הברית בשנים 1913–1921 מטעם המפלגה הדמוקרטית. קודם לכן היה פרופסור במוסדות רבים ובשנים 1902–1910 היה נשיא אוניברסיטת פרינסטון. בבחירות של 1910 נבחר להיות מושל ניו ג'רזי, המושל ה-34 של המדינה, בין 1911 ל-1913. וילסון התמודד לנשיאות ארצות הברית בבחירות 1912, וזכה בזכות פילוג במפלגה הרפובליקנית, מה שאפשר לו להשיג מעט יותר מארבעים אחוז מקולות הבוחרים ולזכות לרוב גדול בחבר האלקטורים. הוא היה הנשיא הדרומי הראשון מאז אנדרו ג'ונסון ב-1865, וחבר בתנועה הפרוגרסיבית בארצות הברית. בתקופתו, הרוב של המפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים ובסנאט אפשר לו להעביר רפורמות פרוגרסיביות רבות. בתקופתו כנשיא החזיר וילסון את מסורת נאום מצב האומה, שננטשה מאז 1801. הוא העביר חוקים פרוגרסיביים שקדמו לניו דיל, בהם חוק הפדרל ריזרב, חוק ועדת המסחר הפדרלית, חוק נגד מונופולים, וחוק הלוואות לחקלאים. הוא נכנס לתפקידו כחודש לאחר שעבר התיקון ה-16 לחוקת ארצות הברית (תיקון שאיפשר בפועל לארצות הברית לגבות מס הכנסה), וכנשיא כינס מושב מיוחד של הקונגרס, שהעביר חוק שהוריד מכסים והנהיג במקומם מס הכנסה. בעזרת חוק שהנהיג יום עבודה בן שמונה שעות לפועלי הרכבת, מנע שביתה ומשבר כלכלי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, שמר על נייטרליות, בעוד שהיה תקיף בתגובתו למלחמת האזרחים במקסיקו. בכהונתו השנייה כנשיא התמודד וילסון מול מושל ניו יורק לשעבר, צ'ארלס אוונס יוז, בבחירות של 1916. הוא ניצח בפער דחוק, והפך לנשיא הדמוקרטי הראשון מאז אנדרו ג'קסון שנבחר לתקופת כהונה שנייה ברציפות. כהונתו השנייה חפפה למלחמת העולם הראשונה ולמעורבות האמריקנית בה. באפריל 1917, לאחר שגרמניה החלה במלחמת צוללות בלתי מוגבלת ושלחה את מברק צימרמן, ביקש וילסון מהקונגרס אישור לצאת למלחמה כדי להפוך את העולם ל"בטוח עבור הדמוקרטיה". ארצות הברית ביצעה פעולות צבאיות לצד מדינות ההסכמה, בלי ברית רשמית. וילסון התמקד בעניינים כספיים ודיפלומטיים במלחמה, והותיר את האסטרטגיה הצבאית לגנרלים. הוא הלווה מיליארדי דולרים לבריטניה, לצרפת ולבעלות ברית אחרות למען המלחמה. בעזרת חוק שירות מ-1917, הצליח וילסון לשלוח 10,000 חיילים לצרפת בכל יום עד קיץ 1918. בתוך המדינה, הוא העלה את מס ההכנסה, ולווה מיליארדי דולרים מהציבור בעזרת הליברטי בונדס. הוא הקים ועדה תעשייתית לזמן המלחמה, קידם שיתוף פעולה עם איגודי עובדים, הנהיג רגולציה על חקלאות והפקת מזון, והעניק למזכיר האוצר שלו, ויליאם גיבס מקאדו, שליטה ישירה על מערכת הרכבות של המדינה. בנאום מצב האומה שלו ב-1915, ביקש וילסון מהקונגרס להעביר את חוק הריגול וחוק ההמרדה, ואלה אכן עברו ב-1917 וב-1918 בהתאמה, ומנעו פעילות נגד הגיוס. מחלקת המשפטים שלו, בהנהגת אלכסנדר מיטשל פאלמר, גירשה אזרחים בעלי אזרחות זרה שנחשדו בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים במהלך "פשיטות פאלמר" בין 1919 ל-1920. הוא תמך במתן זכויות הצבעה נרחבות, וב-1918 תמך בתיקון ה-19 לחוקה, שהעניק זכות הצבעה לנשים בכל רחבי ארצות הברית, למרות התנגדות הדרום. וילסון מינה לתפקידים בכירים בממשלו דרומיים שהאמינו בהפרדה גזעית. הוא העניק לראשי המחלקות שליטה גדולה יותר בניהולן. בתחילת 1918 הציג את עקרונות השלום שלו, ארבע עשרה הנקודות. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, ב- 11 בנובמבר 1918, הפליג וילסון לצרפת והגיע לפריז ב-14 בדצמבר 1918, שם השתתף בהכנות לוועידת השלום. בטכס שנערך בבניין עיריית פריז ב-16 בדצמבר, כהוכרה על מעורבותו בכינון ועידת השלום, הוענקה לאשתו, אדית וילסון Edith Wilson, "סיכת השלום", המתארת יונים וענפי זית, מעשה ידיו של האומן הנודע רנה לליק (בצרפתית: René Lalique). בינואר 1919, לאחר ביקורים בבריטניה ובאיטליה הוא חזר לפריז, השתתף בוועידת השלום בפריז, קידם את הקמת חבר הלאומים, והשתתף בניסוח חוזה ורסאי, על אף שהתנגד לנוסח הסופי שלו, שהחמיר עם גרמניה. לאחר חזרתו מאירופה ערך מסע ברחבי ארצות הברית לטובת ההסכמים, ולקה בשבץ. הרפובליקנים בסנאט התנגדו להסכם והובילו לדחייתו. בגלל השבץ חלה ירידה בתפקודו, וכוחו והשפעתו פחתו עם נכותו. וילסון רצה להיבחר לכהונה שלישית, וניסה להוביל לכך שהוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1920 לא תצליח לבחור מועמד חלופי, אולם הוועידה דחתה את ניסיונו להיבחר מחדש. כפרסביטריאני מובהק, הוסיף וילסון מוסריות לגישתו הבינלאומית, והוביל ליצירת אידאולוגיה "וילסונית" – מדיניות חוץ פעילה שקוראת לקידום דמוקרטיה עולמית. עבור תמיכתו בחבר הלאומים, הוא זכה בפרס נובל לשלום ב-1919, הנשיא השני מתוך ארבעה שזכה לכבוד זה. הנשיאים האחרים שזכו בפרס היו תאודור רוזוולט, ג'ימי קרטר וברק אובמה. היסטוריונים ומדעני מדינה מדרגים את וילסון כאחד מעשרת הנשיאים הטובים של ארצות הברית בכל הזמנים. וילסון תמך יותר מקודמיו ביצירת ממשל מרכזי חזק שיפקח על התאגידים. רוב הישגיו, כמו הפדרל ריזרב, ועדת הסחר הפדרלית, מס הכנסה פרוגרסיבי וחוקי עובדים, המשיכו להשפיע על ארצות הברית זמן רב לאחר מותו. הוא נחשב לדמות מפתח בביסוס הליברליזם האמריקני המודרני, שהשפיע על נשיאים עתידיים כפרנקלין דלאנו רוזוולט ולינדון ג'ונסון. מדיניות החוץ האידיאליסטית שלו הייתה נדבך בולט במדיניות החוץ האמריקנית, וחבר הלאומים שלו השפיע על התפתחות האו"ם. לעומת זאת, עמדותיו בנוגע לזכויות האזרח זכו לביקורת. ממשלו הוביל להפרדה גזעית בממשלה, והקבינט שלו הכיל כמה גזענים מוצהרים.