נתן אלתרמן (14 באוגוסט 1910, ט' באב ה'תר"ע – 28 במרץ 1970, כ' באדר ב' ה'תש"ל) היה משורר, פזמונאי, עיתונאי, פובליציסט, מחזאי, סופר ומתרגם ישראלי. מהמשוררים החשובים והמשפיעים ביותר בשירה העברית המודרנית. חתן פרס ישראל לספרות לשנת ה'תשכ"ח, 1968. אלתרמן נולד בוורשה לבלה וליצחק אלטרמן, לימים מנהלה הראשון של מחלקת החינוך בעיריית תל אביב. ב-8 באפריל 1925 עלה עם משפחתו לארץ ישראל, ועבר להתגורר בתל אביב. למד בגימנסיה העברית "הרצליה". כבר כילד ניחן ביכולות כתיבה יוצאות דופן, ובינואר 1921, כשלמד בגימנסיה העברית "מגן דוד" שבקישינב, פרסם בכתב העת של הגימנסיה את שירו הראשון. את כל שיריו בתקופה שמעלייתו לארץ ישראל עד פברואר 1927, כ-70 שירים, איגד במחברתו האישית. ב-1935 נישא לשחקנית רחל מרכוס ולזוג נולדה בת אחת, המשוררת והסופרת תרצה אתר. אלתרמן לחם במלחמת העצמאות במסגרת חטיבה 8, והשתתף במבצע יואב. הוא שוחרר משירות במלחמה בעקבות חששו של יצחק שדה לחייו של המשורר. על תחושותיו בעת המלחמה כתב בשירו ליל חניה. לאחר מלחמת ששת הימים היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. בשנה האחרונה לחייו חלה במחלת מעיים שממנה נפטר בגיל 59. הוא קבור בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. חלק מארכיונו האישי מופקד במכון גנזים – ארכיון הסופרות והסופרים בישראל שממוקם בבית אריאלה בתל אביב.