אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק-שנהאוזן (בגרמנית: Otto Eduard Leopold von Bismarck-Schönhausen‏; 1 באפריל 1815 – 30 ביולי 1898) שנודע בכינוי "קנצלר הברזל" היה שר החוץ וראש ממשלת פרוסיה בשנים 1862–1890, קנצלר הקונפדרציה הצפון-גרמנית בשנים 1867–1871 והקנצלר הראשון של הקיסרות הגרמנית בשנים 1871–1890. הוא היה האדם המרכזי מאחורי איחוד גרמניה ב-1871. נחשב לאחד המדינאים החשובים בכל הזמנים. בשנות ה-60 של המאה ה-19, הוביל ביסמרק מספר מלחמות שבאמצעותן איחד את המדינות הגרמניות (למעט אוסטריה) לאימפריה הגרמנית תחת ההנהגה הפרוסית. לאחר שהצליח לעשות זאת, הוא השתמש במיומנות רבה בדיפלומטיה על מנת לשמר את ההגמוניה הגרמנית באירופה. בתקופה זו, למרות מחלוקות רבות וחששות ממלחמה, נשמר השלום באירופה. אוטו פון ביסמרק היה איש צבא חזק ופוליטיקאי ממוצא פרוסי. לאחר השתלטות פרוסיה על שאר מדינות האזור ויצירת איחוד בדמות גרמניה, יצר ביסמרק מערכות שלטון וחוק אחידות לכל המדינות. הוא נלחם במאבקים הדתיים וכן בסוציאליזם (הוציא את המפלגה אל מחוץ לחוק). היה הראשון שהגה את רעיון הביטוח הלאומי – שהבטיח טיפול רפואי, פנסיה וסעד, זאת כמהלך במלחמתו בסוציאליסטים. ביסמרק העביר את האוכלוסייה תהליך מואץ ביותר של מודרניזציה – ונאבק בתככים הפוליטיים שעלו בעקבות זאת על ידי מתן ייצוג מגוון בפרלמנט והרחבת זכות הבחירה. עם זאת דאג במקביל לנטרל את הפרלמנט מכוחו, ובפועל קיבל לבד החלטות (תחת הנהגתו הרשמית של הקיסר). לאחר מינויו לקנצלר פרוסיה על ידי מלך פרוסיה, וילהלם הראשון, פתח ביסמרק בשלוש מלחמות קצרות ומכריעות נגד דנמרק, אוסטריה וצרפת. ביסמרק ניצח בשלוש המלחמות, העמיד את מדינות גרמניה השונות לצידו וכך איחד בהדרגתיות את גרמניה כולה תחת הנהגתו. איחוד גרמניה הושלם סופית בשנת 1871, כשביסמרק הקים את האימפריה הגרמנית, שבה שלט כקנצלר. הדיפלומטיה המתוחכמת והקשוחה שלו והשלטון העוצמתי שלו בתחומי שלטונו העניקו לו את הכינוי "קנצלר הברזל". ביסמרק השתמש בכישרונותיו הדיפלומטיים בסדרה ארוכה ומסובכת מאוד של ועידות, משאים ומתנים ובריתות על מנת לשמור על מעמדה של האימפריה הגרמנית ועל השלום באירופה בסוף המאה התשע עשרה. ביסמרק היה מומחה בכל הקשור לפוליטיקה פנימית. הוא יצר את מדינת הרווחה הראשונה בעולם המודרני, כאשר מטרתו הייתה לזכות בתמיכתו של מעמד הפועלים הגרמני שהייתה עלולה אחרת לעבור אל אויביו הסוציאליסטים. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה כרת ברית עם הליברלים (שתמכו בהנמכת המכסים והתנגדו לכנסייה הקתולית) ולחם בכנסייה הקתולית במלחמת תרבות (Kulturkampf, "קולטור קאמפף"), שמטרתה הייתה להחליש במידה ניכרת את מעמדה ואת כוחה של הכנסייה בגרמניה. הוא הפסיד בקרב זה כאשר הקתולים הגיבו בהקמת מפלגת מרכז חזקה ובשימוש בבחירות כלליות לגברים כדי לייצר גוש חוסם בפרלמנט הגרמני. בעקבות זאת, ביסמרק חזר בו, סיים את מלחמת התרבות, שבר את הברית עם הליברלים, העלה את המכסים, ויצר ברית פוליטית עם מפלגת המרכז כדי להילחם בסוציאליסטים. ביסמרק לא נתן אמון בדמוקרטיה ולכן שלט באמצעות ביורוקרטיה חזקה ומאומנת היטב כאשר הכוח היה בידיה של האליטה המסורתית – היונקרים. לפרלמנט הגרמני בתקופתו של ביסמרק לא היו סמכויות רבות והכוח האמיתי נמצא בידיו של ביסמרק. בשנת 1888 עלה לשלטון וילהלם השני, נכדו של וילהלם הראשון, שהסתכסך עם ביסמרק וגרם לפרישתו מהתפקיד במהרה. לביסמרק הייתה אישיות שתלטנית ואגרסיבית. הוא היה בעל מזג אלים ושמר על כוחו בכך שאיים להתפטר שוב ושוב. הוא ניחן לא רק בחזון לאומי ובינלאומי לטווח ארוך, אלא גם ביכולת לטווח הקצר לתמרן בין התפתחויות מורכבות בו-זמנית. היסטוריונים בדרך כלל נוטים לשבח אותו ולתאר אותו כמדינאי מחונן של מתינות ואיזון ששמר על השלום באירופה, וכמי שהיה אחראי על איחודה של גרמניה ועל בניית המערכת הביורוקרטית והמערכת הצבאית המפורסמות שלה. שמו של אוטו פון ביסמרק הפך למילה נרדפת למדיניות חוץ מתוחכמת, והוא נודע בכל העולם עד לימינו כאחד מגדולי המדינאים בהיסטוריה.